הפרסום מת?

12.08.2012 | מאת איציק זוננשטיין

ביום העצמאות האחרון, מאמר בכלכליסט השווה בין הפרסום הישראלי העכשווי לבין פרסומות משנות הששים והשבעים של המאה הקודמת. הדבר הזכיר לי את הרגשות שלי כלפי עולם הפרסום, עולם בו ביליתי שנים רבות: אני אוהב את הפרסום, אני לא אוהב את הנוהגים והנהלים שלו.
המאמר השווה בין הפרסומות העכשוויות לשלושה מותגים ידועים, לבין פרסומות מלפני 40 ו-50 שנה. התבוננות בפרסומות הללו חיזקה את רגשותיי בנוגע למצב הפרסום העכשווי בישראל.
בימים הראשונים של הפרסום הישראלי, היה יחס של כבוד כלפי כל פרסומות וכלפי תהליך יצירתה. ראשית, היה חיפוש אחר רעיון טוב באמת. לאחר מכן, הוקדשו הרבה זמן ועבודה למציאת המאייר או הצלם המתאימים, כמו גם לחיפוש אחר קומפוזיציה מעניינת ובניית הטיפוגרפיה. היום, זה בקושי קורה. במקום רעיון, המרכיב המכירתי מהווה 30%. פעם, צוותים קריאטיביים היו יוצאים לאתרי צילום. היום, הם בקושי עוזבים את המחשב. אם פעם הם שקדו על יצירת ויזואל חדשני, היום הם פשוט בוחרים מתוך מאגר תמונות; ואת מקום הקופירייטינג המבריק תופסות היום בדיחות רדודות.
זו הסיבה, שכל כך הרבה אנשים שעובדים בפרסום, כמו גם לקוחות וצרכנים, חשים כלפיו חוסר כבוד.
מהתוצאות ברור, שבעבר הוקדשו לפרסום יותר זמן וכסף.
אבל כל מי שמכיר את עולם הפרסום יודע שהיום, זאת לא ממש בעיה של זמן וכסף.

זוהי בעיה של חוסר כבוד. כבוד למקצוע, ללקוח ולצרכן. ומעל הכל, זוהי בעיה של חוסר כבוד עצמי.